הבית ברחוב קפלן הינה סדרה של 20 ציורים, שיצר יוסי פיטוסי המתרפקים על הזיכרון. זהו זיכרון פרטי וקולקטיבי של עכו – עיר מגוריו, שעל בתים מסוימים בחלקה העותמני-מנדטורי, פנינים ארכיטקטוניות, עלה הבולדוזר, ואילו אחרים, קסומים לא פחות, יראים מפני גורל דומה. אולם יצירתו אינה אלגיה, שיר קינה – נהפוך הוא. ציוריו הקורנים, עשירי הצבע מהווים פסיפס פיוטי מרגש. זהו שיר אהבה שביקורת מעודנת מרומזת בו. פיטוסי אינו אמן טיפוסי, שהקדיש את רוב חייו לציור. אפשר אולי להגדירו כאמן מושהה: כילד וכנער הוא רשם ושירבט ואף למד בבגרותו אמנות באוניברסיטת חיפה. משברי החיים סחפו אותו לפעילויות אחרות, שאמנם לא ניתקו אותו מתחומי התרבות, אך לא הותירו לו זמן וכוח נפשי לעמוד לפני כן הציור. והנה דווקא פעילותו הציבורית היא זו שהיתה המניע לפרץ היבול האמנותי שלפנינו: במסגרת התגייסותו למאבק ציבורי לשינוי תוכנית המיתאר של עכו, התבקש להציג בפני אדריכלים ומתכנני ערים את פינות החמד של העיר, שלא זכו למקום הראוי להן. כדי לעמוד במשימה הדחופה הוא סיים בתוך חמישה חודשים את הסדרה והציגה לציבור בהיכל העירייה. הסדרה זכתה לביקורות נלהבות, ואנשי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות הגדירו אותו, בעקבות התערוכה, כאמן מגויס לנושא. כמו אמנים רבים הקשורים בעבותות לעיר מסוימת כדוגמת גיום אפולינר ופאריס או נתן אלתרמן ותל-אביב, עליה הם שרים וכותבים למרות שאין זו עיר הולדתם, גם יוסי פיטוסי אינו יליד עכו. הוא הגיע אליה כנער מטוניס, ומאז דבק בה. מתוך ציוריו נראה שהוא מכירה היכרות אינטימית, שעמדה במבחני הזמן.

בראשית היה הבית של יחיאלי, כפי שפיטוסי מתאר את התהליך על עבודות הסדרה: "לפני שנתיים... ללא כל התראה או סימנים מוקדמים. היה זה ערב סתמי בתחילת הקיץ. העמדתי בד 80X65 ס"מ על הכן, ריעננתי את מכחולי הישנים, בשני טורים סידרתי את מכלי הצבע האקרילי בתקווה שלא יבשו, נברתי בערמת צילומי בתים ישנים שצילמתי לפני שנים, פעם כדי לתעדם ופעם כהבטחה לא מחייבת לציירם, ומיד קפץ לנגדי ביתו של יחיאלי, הבית הבודד על החוף שעמד בשיממונו, ועטתי על הבד ברישום סקיצה ראשונה לא מחייבת. טבלתי מכחול בכחול עמוק וכיסיתי את השמים, עצמתי את עיני כדי לשוב ולגלותו מחדש...אינני יודע למה אבל כל אותו ערב רק כיסיתי את השמים בשכבות של כחולים וסגולים ועדיין לא הביעו השמים געגוע הבית לדיירים האלמונים ששכנו בצל קורתו.

את סדרת הבתים, 20 במספר, ציירתי כמעט במשיחת מכחול אחת. בחמישה חודשים רצופים כמעט. קראתי לסדרה "הבית ברחוב קפלן".

אם ניתן להבין כי פיטוסי הוא "אמן מגויס", הרי שלמעשה הוא בראש ובראשונה אמן, שיצירותיו בעלות איכויות פלסטיות מרגשות, מתכתבות עם ז'אנרים ועם אמנים חשובים בדברי ימי האמנות: כזריצקי, שצייר את תל-אביב מחלון הסטודיו שלו או איוון שוובל, המנציח מבנים תל-אביביים, מתקופת הבאוהאוס, תוך התרפקות מסויימת על עולם העבר. פיטוסי עצמו חש דווקא "אחווה" לסדרת ציורי "מבעד לחלון" של האמנית הירושלמית ימימה ארגז, אותם ציירה תוך תיצפות ברחוב אגריפס הירושלמי, וליצירות חזיתות בתים בעזה, שצייר האמן מיכאל קובנר.

אולם בשונה מכל אלו פיטוסי הוא אמן מהלך: הוא משוטט במרחבי הזמן והחלל; חלק מציורי החזיתות מעוגנים בצילומים ישנים ובזיכרון אישי – כפי שהוא מעיד לגבי הבית ברחוב קפלן "עצמתי את עיני כדי לשוב ולגלותו מחדש", ואחרים הם פרי הסתכלות עדכנית במבנים כמו הבית ברחוב בן עמי. בציור זה מתוארת החזית היפהפייה, המעוגלת בחלקה, של הבית המנדטורי, המכותר משני צדדיו במבנים עכשוויים – קיוסק משמאל ורב קומות מימין – שאינם משאירים מרחב מחייה לשכיית החמדה. הוא אינו מסתפק בנקודת מבט אחת – אלא הולך, בודק ומחפש ומעלה את ממצאיו על הבד. בציור הבית ברחוב בן עמי – מעמת כאמור פיטוסי בין הישן לחדש, כשה"תוספות" בנות הזמן, כולאות את היופי ומאיימות לבטלו. יחד עם זאת, הציור כולו עשוי כמרקם צבעוני אחיד, ברתמוס קולח – והכל נראה כמעט הרמוני; גם כשהוא מבקר תופעות שליליות לדעתו, הוא אינו מטיל בהן אבני בליסטראות, וגם אם אינו מסכים עם התופעות, הוא שולל אותן בתיחכום, בעידון ובאהבה וכבוד למקום. פיטוסי אינו מתמקד רק בעבר ואינו משתעבד ליצור הילה של נוסטלגיה מזויפת. ההווה נוכח מאוד בעבודתו, ואחד הסממנים הבולטים לכך הוא השילוב של מכוניות בחזית המבנים הישנים, כמו במכונית הצהובה או הבית עם המכונית האדומה. כאן יוצר פיטוסי דיאלוג מעניין ומהופך עם לוחמי הקדמה בכל מחיר, כפי שהיו בזמנם האמנים הפוטוריסטיים של ראשית המאה ה-20. המכוניות ביצירותיו הן סטטיות ודוממות ותואמות לבתים שלצידן הן נמצאות. המכונית הצהובה, שעומדת לפני ספק בניין, ספק חורבה, העשוי בגוני חום-ירוק-אוקר, נראית עצמה כגרוטאה; דלת אחת פתוחה, והיא, כמו המבנה שלידה, פרוצים וחשופים לכל, דבר המזכיר את אפולינר בשיר ה"אזור" שלו אודות פאריס: כאן אפילו למכונית ארשת קדמונית... בניגוד למכונית הצהובה זו שבבית עם המכונית האדומה, עומדת מוצלת ומוגנת בין שיחים גבוהים, ומשדרת יוקרה ואלגנטיות כמו הבית בעל החזית המהודרת שבמשטח השני, פרי תיכנונו של הארכיטקט הגרמני הנודע שומאכר. אולם לא הכל מושלם בגן העדן הזה. בחלונות הגדולים של חזית האבן המקורית המתומנת, קבעו הדיירים "תריסולים" מפלסטיק, מסמליה של הארכיטקטורה האורבנית הישראלית, כשאחד מהם אינו תקין, והוא פתוח במעין קריצה לצופה, מעין תזכורת שאלו הם פני ה"קדמה" וה"מודרניזם". חלק מהציורים הינם מחווה לעבר, הם מנציחים מבנים שאינם קיימים או ששינו לחלוטין את הפונקציה המקורית שלהם. בנק לאומי שכן במבנה שכונה עכו הקטנה "מבנה אריסטוקרטי בעל חזית מעוגלת משוכה לאחור. בית חד קומתי, ערוגות פרחים כמו של פעם, כאילו ביקש לשמור מרחק מהמולת הקיום המשתנה בקצבו של הזמן" כפי שמתארו פיטוסי. "אולם" ממשיך פיטוסי, "הבית הופקר לחישוב נדלני קר ומכוער ונהרס במרמה, ובית דירות עצום, זר ומנוכר, נבנה תחתיו".

חזית הבית של דייזי, שדייריו החדשים צבעוהו בסגול בוורוד ובאדום, מצוירת כולה במשטח הקדמי ומעבירה את הצופה לעולמות אחרים; הוא נראה כתפאורה, על חלונותיו המקושתים, מעקי המרפסות העשויים ברזל מפורזל וצבעוניותו העליזה. זהו עולם פיטורסקי.

במספר יצירות הולך פיטוסי צעד אחד קדימה, ולאחר שתיאר חזית נטולת נקודות ציון גאוגרפיות, הוא מתמקד בדלתות ובחלונות. אם החזית היא "תשדיר השירות" של הבית ומופנית לאנשים שמחוץ, הרי שהדלתות והחלונות הם אמצעי הקשר בין פנים לחוץ – הם המתווכים בין העולם הפרטי למרחב הציבורי. אולם פיטוסי מפקיע מהם את הפונקציה הבסיסית הזו, והוא מתארן כפרט בודד, כאלמנט המשמש לעיתים לפונקציה אחרת, השונה לחלוטין ממטרתה המקורית. הציור שלוש הקשתות מתאר דלת מעוטרת בקשת כשמכל אחד מצדדיה חלון עם שכבת ברזל.

ציור אחר בסדרה הוא הדלת, דלת עץ עם שכבת ברזל בחלקה העליון, השייכת לבניין ישן (שלא נראה בציור) שפונה מדייריו. צבעים שעבדו בסמוך, השתמשו בה לניסיונות צבע ולניקוי מברשותיהם. באופן פרדוקסלי, הדבר שמקנה צבעוניות וחיוניות לדלת אינם הדיירים, שכנראה אינם, אלא אנשים אקראיים שאינם קשורים לבית. ובכך מסמלת העיר יותר מכל את הפואטיקה של פיטוסי: העיר היא המוזה לציור, והיא גם פלטת הצבעים העשירה בה הוא משתמש להנציחה על בדיו.

למרות שפיטוסי יכול להיחשב כאמן בשירות של רעיון, כאמן מגויס, יצירתו אינה פלקטית ודו-ממדית. יש בה רבדים רבים ההופכים את ציורי חזיתות הבתים של עכו ליצירות אמנות בפני עצמן. יש בהן את העוצמה ואת רב המשמעות שמעבר לתיעוד גרידה. הן הפרי של דיאלוג ממושך שמקיים האמן עם עצמו, עם אמנותו ועם המוזה שלו – עיר שהולכת ופוחתת. עכו של פיטוסי אינה אסופת תמונות "אוריינטליסטיות" קלישאיות, ואינה פרי של זר המסתכל מבחוץ על תופעות "אקזוטיות". זהו ניסיון בוגר ומעניין לחדור, לנתח ולבדוק כארכיאולוג את שכבותיה השונות, וככזה גם לחשוף פן זר ולא מוכר כמעט שלה, בעינו הרגישה וביד האמן המיומנת שלו.

 ד"ר פנינה רוזנברג

חיפה, יולי 2006